ד"ר תומר סיימון בתאריך יוני - 18 - 2019

תקציר

לאור המשא ומתן החדש המתקיים בין ישראל ללבנון בנוגע להגדרת הגבול הימי ביניהן בניסיון לסיים מחלוקת נוספת בין המדינות, חשוב להבין את הנושא ואת הרקע שלו. העיסוק בחוקי הים וחופש השיט בימים החל עוד בתקופת התנ"ך, דרך תקופת האימפריה הרומית, ימי הביניים, תקופת הרנסאנס ועד לתקופה המודרנית. בתחילת הדרך, החוקים נחקקו ע"י הגורם החזק והשולט (אימפריה) וברבות השנים החל תהליך איטי של ניסיון להגיע להבנות והסכמים ישירים בין מדינות, תהליך שבסופו ולאחר דיונים שנמשכו כעשור הגיעו מדינות העולם, בהובלת האו"ם להסכמה על אמנת האו"ם למשפט הים, שהוכרזה רשמית בשנת 1982. אחד הסעיפים המורכבים ביותר של האמנה עוסק בתחום גיאוגרפי הנקרא "איזור כלכלי בלעדי" (אכ"ב). במאמר זה תינתן סקירה היסטורית של התפתחות החקיקה הימית בעולם, ובפרט במזרח התיכון. בין השאר, תיסקר מצב ההכרזה על אכ"ב של המדינות השוכנות לחופי האגן המזרחי של הים התיכון, והבעיות והסכסוכים שעלו בעקבות ההכרזות. כמו כן, תינתן סקירה היסטורית של החקיקה בישראל בתחום הים. לסיום תיבחן תמונת המצב של תהליך החקיקה העוסק באכ"ב של מדינת ישראל.

מבוא

על פי האו"ם ישנן 192 מדינות עצמאיות בעולם. אם נכלול את הותיקן, קוסובו וטייוואן אז נקבל 195 מדינות. מתוך אותן מדינות, ל-47 מהן אין גישה לים (Landlocked Countries, 2010).

החיים שלנו על פני כדור הארץ מתנהלים בשלושה תחומים: יבשה, אוויר וים. לאורך ההיסטוריה פעלו בני האדם לניצול הים בכל דרך אפשרית, ובכלל זאת למטרות מסחר, לחימה ותיירות. אך את הים, שלא כמו היבשה, לא ניתן לאכלס בבני אדם לישיבת קבע – וכלל הפעילות בים מתבצעת בתנועה מתמדת. במהלך תולדות האנושות נאבקו העמים ביניהם לזכות בשטחי אדמה נרחבים יותר. שלא כמו הים, ניתן להחזיק ולשלוט בשטחי האדמה הכבושים ולהציב בהם חילות מצב. בים, לעומת זאת, לפחות על פניו, לא ניתן לסמן גבולות ולתחום תחומים, וכמו כן אין בו מכשולים טבעיים בדומה ליבשה העשויים לאפשר תחימה טבעית של שטח. לכן, כיבוש ואחזקה של ים שונה מדרך הכיבוש של יבשה, ונראה שניתן לכל היותר לנסות ולהבטיח את חופש התנועה בו בלבד. למעשה, השליטה בים ובנתיבי השיט מאפשרת הגנה על כלי השיט שברשותך ומונעת מן הזולת את השימוש בהם (שש, 1991).

הים התיכון הוא ים כמעט "סגור", במובן זה שהוא תחום כמעט כולו על ידי יבשה. החיבור עם האוקיינוס האטלנטי מתבצע דרך מיצרי גיברלטר, עם הים האדום דרך תעלת סואץ ועם הים השחור דרך מערכת המיצרים בתורכיה. כיום, ישנן 21 מדינות אשר חולקות גבול/חוף עם הים התיכון ועם משאביו.

היסטוריית החוק הימי במזרח התיכון

ספר במדבר הוא ככל הנראה המקור העתיק ביותר אשר בו מוזכרים חוקי הים, וההפרדה בין גבול יבשתי לגבול ימי. בפרק ל"ד, פסוק ו' כתוב: "וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול זה יהיה לכם גבול ים".

פרופ' שבתאי רוזן, לשעבר היועץ המשפטי של משרד החוץ ונציג ישראל ליד מוסדות האו"ם, חתן פרס ישראל (1960) ופרס האג למשפט בינלאומי (2004), טוען כי מקריאה שטחית בלבד ניתן לקבל את הרושם שגבולה המערבי של ארץ ישראל הינו במקום המפגש של הים והיבשה, אך בגלל הכתיבה המסובכת ישנה אפשרות שהכתוב מבקש לרמוז שקו החוף הוא אינו קו הגבול (רוזן, תשל"ה).

בהמשך, נראה כי היה עיסוק רב בסוגיית הגבול הימי. כך, בתקופת המשנה גובשה תפישה האומרת כי תחולת החוק אינה מצטמצמת טריטוריאלית ליבשה בלבד, אלא נמשכת במידה מסויימת אל חלק הים הסמוך ליבשה. בהמשך, חז"ל שאלו את השאלה "מאיזה מרחק מן החוף רואין אנייה המתקרבת אל היבשה כאילו נכנסה לתחומי ארץ ישראל?". כדי לפתור את השאלה  הזו חז"ל יצרו פיקציה משפטית של קו מדומה המתוח בין שתי נקודות על היבשה, ולכן הגבול אינו מסתיים בחיבור בין היבשה לים.

לאורך ההיסטוריה שלטו במזרח התיכון מספר אימפריות גדולות בעלות יכולות ימיות כאלה ואחרות. הראשונה היתה מצרים, שבעזרת הצי שלה יצרה ותיחזקה צירי מסחר רבים. הסוחרים הפיניקים החליפו את המצרים כמעצמת סחר ימי במזה"ת, אך משני עמים אלה לא נשאר ככל הנראה אזכור כתוב לגבי החוקים שעל פיהם הם פעלו בים (אם כי סביר שהיה עיסוק בנושא).

האימפריה הראשונה אודתיה  ישנם כתבים העוסקים בחוקי הים היא האימפריה הרומית. הרומאים, אשר שלטו כמעט בכל אגן הים התיכון, יצרו חוקי ים אחידים ועל-מדינתיים (בדומה לחקיקה העל-מדינתית שהנהיגו באשר לחיי היבשה). הרומאים החלו לשלוט בים רק במאה השלישית לפנה"ס, לאחר המלחמות הפוניות. אנשי רודוס היו בעלי בריתם של הרומאים, ולכן סביר להניח כי מרבית חוקי הים הרומיים הושאלו מחוקי רודוס. כחיזוק להנחה זו, האימפריה הביזנטית כינתה את קודקס חוקי הים שלה כ"חוקי הים של רודוס" (Rhodian Sea Law) (Maritime Law, 2010).

מספר רב של עמים שנכבשו ע"י הרומאים בחרו לאמץ את החוק הרומאי כשלהם. תהליך זה נמשך עד לימי הביניים בהם הערים האיטלקיות החלו להתפתח כמעצמות סחר ימיות על חשבון האימפריה הביזנטית. בשנת 1494, מלך אראגון מספרד פרסם אוסף חוקים תחת השם Consulate of the Sea אשר מתייחס לאספקטים רבים, כמו סחר ימי, התנהגות מפקדים ומלחים והזכות לנייטרליות בזמן מלחמה. חוקים אלה היו תקפים בכל איזור השפעת מלך אראגון שכלל את ממלכת אראגון, ערי הנמל באיטליה (ונציה, אמאלפי, טראני ואחרות) ויוון (Consulate of the Sea, 2010).

ניתן לראות כי עד ימי הביניים האימפריה השולטת קבעה את החוקים לכלל מדינות החסות שלה, ולא היתה אמנה מקובלת על כלל המדינות/העמים (אם כי האפקט הוא זהה, שהרי האימפריה תפקדה כגורם על מדינתי). השינוי בנושא החל בעידן האימפריות הקולוניאליסטיות המודרניות (בריטניה, הולנד, ספרד ופורטוגל).

במאה ה-15 החל עידן "מגלי העולם", דוגמת וסקו דה-גאמא ופרדיננד מגלן הפורטוגלים או כריסטופר קולומבוס הספרדי. המדינות השולחות שלהם ראו לנגד עיניהן מטרה אחת והיא מציאת אוצרות ועושר. רוב העושר שהם גילו היה תבלינים (פלפל, מוסקט וכו') (Napoleon's Buttons – 17 Molecules That Changed History, 2004). מגלי העולם האלה שייטו על פני הימים בשיירות של ספינות ואוניות באין מפריע. הבעלות על השטחים/מדינות נקבעה על פי מי שגילה אותם ראשון, וכך החלה החלוקה של העולם. וסקו דה-גאמא ומלחיו זעקו "לישו ולתבלינים" (Christos E Espiciarias) עם התקרבם לחופי הודו במאי 1498. ב-1492, כריסטופר קולומבוס שכנע את מלכי ספרד כי ישנה דרך קצרה יותר להגיע להודו, בשיט מערבה. את הארץ אותה הוא גילה הוא כינה "West Indies", ובמסעו השני הוא גילה בהאיטי את הצ'ילי (Chili Pepper). השלטון הפורטוגזי נמשך כ-150 שנה, עד לעלייתן של הולנד ואנגליה אשר השתלטו על המסחר בפלפל.

ב-1600 הוקמה החברה למערב הודו (The West India Company) בכדי לאפשר לאנגליה לאחוז בתפקיד אקטיבי יותר בסחר התבלינים. שנתיים אח"כ הקימו ההולנדים את החברה למזרח הודו שלהם.

התפתחות החקיקה והאמנות הבינלאומיות

עם תחילת המאה ה-17 מדינות ספרד ופורטוגל הכריזו על מונופול בתחום הסחר עם מזרח הודו. ב-1604, אדמירל הולנדי השתלט על ספינה פורטוגלית בשם סנטה קתרינה, והחברה ההולנדית למערב הודו ביקשה מהוגו גרוטיוס (Hugo Grotius) לכתוב מסמך משפטי אשר יגן על פעולה זו. הטענה הבסיסית של המסמך היתה כי אם מוכרז מונופול הוא פוגע בחופש הטבעי של המדינות למסחר בים. העבודה במרביתה לא פורסמה למעט פרק אחד "החופש של הים" (Mare Liberum), בה גרוטיוס מגן על חופש התנועה והגישה לימים לכלל אומות העולם (Hugo Grotius, 2010). עבודה זו זכתה לתפוצה רחבה ולהדפסות מרובות. עבודה זו שימשה כבסיס משפטי לדיונים עתידיים בנושאים אלה.

במקביל לכך, ב-15 למרץ 1608, מדינות הולנד העבירו החלטה סודית בה נקבע כי הולנד לעולם "בכלל או בפרט, ישירות או לא ישירות, תיסוג, תכנע, או תוותר על החופש של הימים, בכל מקום ובכל איזורי העולם". המדינות שיכנעו בסופו של דבר את הפרלמנט לקבל החלטה דומה, וב-1645 אישרו ש"הקיום, המחייה והמוניטין של המדינה תלויים בניווט ובמסחר הימי" (The Dutch Seaborne Empire, 1600-1800, 1977).

בשנת 1691 היה ניסיון, שלא צלח, לאחד את כלל חוקי צרפת לכדי ספר חוקים אחיד. תהליך זה חיזק את האינדיווידואליות של חוקי הים, אשר היו לרוב "מנותקים" מהחוקים האחרים, ויצר איחוד של כלל החוקים (פלילי, אזרחי, פרוצדורלי וציבורי) הנוגעים לים. לאחר המהפיכה הצרפתית, ב-1807, חוקי הים נהפכו לענף אחד תחת חוקי המסחר הכלליים.

עד אמצע המאה ה-19, חוקי הים הצרפתיים אומצו ע"י רוב המדינות. ב-1861 גרמניה הוציאה אוסף חוקים חדש הנוגע לים דבר אשר סימן נקודת מפנה שגרמה למדינות רבות לנטוש את החוק הצרפתי לטובת החוק הגרמני (Maritime Law, 2010).

ב-8 בינואר 1918, נשיא ארה"ב וודרו ווילסון (Woodrow Wilson) ניסח 14 נקודות בנאום מול הקונגרס האמריקאי, שעליהן התבססו הסכמי השלום והחיים שלאחר מלחה"ע ה-I. הנקודה השנייה בנאום התייחסה לתנועה בימים, ונאמר בה כי יהיה "חופש תנועה מוחלט בימים, מחוץ למים טריטוריאליים (ראו ציטוט בסוף הפסקה), גם בשלום וגם במלחמה, למעט מקרים בהם הים נסגר, בכללותו או בחלקו, על ידי הסכמה בינלאומית או על ידי אמנה בינלאומית" (Fourteen Points, 2010). למרות שגרמניה וצרפת התנגדו לנקודה זו, נראה כי אמנת האו"ם העוסקת במשפט הים אימצה את תפישת "חופש הימים".


המשפט המנהגי קובע שרצועת ים הצמודה לחופי המדינה מצוייה בריבונות המדינה החופית, לרבות האוויר מעל לרצועה וקרקעית הים מתחת לרצועה. רצועת ים זו היא הים הטריטוריאלי של המדינה. במשך שנים רבות, מדובר היה ברצועה ברוחב של 3 מיילים ימיים, שהיו, הטווח המירבי של תותחי החוף. אמנת האו"ם מ-1982 קבעה את הרוחב המירבי כ-12 מייל ימי (סיבל, דיני הים, 2010, עמ' 476).

בתחילת המאה ה-20 מדינות החלו להביע רצון להרחיב את דרישותיהן הלאומיות על מנת שיכללו את משאבי הים, הגנה על הדגה, החשש מזיהומי נפט וכן המרחב האווירי שמעל הים (Donahue, 2009).

שינוי משמעותי בדיני הים חל בד בבד עם "הצהרות טרומן" (שנת 1945). עפ"י הצהרות אלה, לארה"ב יש שליטה על כלל משאבי הטבע והמחצבים הנמצאים על המדף היבשתי שלה (ראו הגדרה בציטוט בסוף הפסקה). עוד נאמר כי אם המדף היבשתי נמשך עד לאיזור של מדינה אחרת, אז הגבולות יקבעו במו"מ. ההצהרה השנייה התייחסה לאיזורי דיג בים הפתוח (Woolley & Peters, n.d.).


המדף היבשתי הוא מושג גיאוגרפי המתאר את ההמשך הטבעי של קרקעית היבשה מעבר למים הטריטוריאליים, המשתרע מתחת לפני המים, בדר"כ במורד רדוד עד לנפילה למעמקי הים (סיבל, דיני הים, 2010, עמ' 483).

מדינות אחרות מיהרו לאמץ את גישתו של טרומן, ובין השנים 1946 ל-1950 מספר מדינות דרום-אמריקאיות אף הרחיבו את תחום שליטתן עד ל-200 מיילים ימיים. מדינות אחרות הרחיבו את תחום המים הטריטוריאליים שלהן מ-3 מייל ל-12 מיילים (United Nations Convention on the Law of the Sea – Historical Background, n.d.).

בשנת 1958 נוסחו ארבע אמנות במסגרת דיוני האו"ם על חוק הים. ב-1960 נערכה ועידת UNCLOS II, אך חוסר היכולת להגיע להסכמה לגבי השאלות של מרחב (breadth) המים הטריטוריאליים והזכויות של מדינות חופיות למשאבים שמעבר למים אלה הביאו לסיכול הניסיונות לפתור את הנושאים הללו. מ-1960 ואילך אירעו מספר תקריות בינלאומיות, כאשר העיקרית שביניהן מכונה "מלחמת הבקלה" (The Cod War) אשר כללה את איסלנד, גרמניה ובריטניה. המלחמה נבעה מהתנגדותן של בריטניה וגרמניה להרחבה החד-צדדית של שטח הדיג ע"י איסלנד. עימותים אלה הציגו לכולם את הסיכון הכרוך באי טיפול ובאי הסכמה על סוגיות הים (Nordquist, Rosenne, & Nandan, 2002).

ועידת האו"ם השלישית לנושא חוק הים (UNCLOS III) החלה את דיוניה ב-1973 עם אג'נדה רחבה מאוד הכוללת את כל מרכיבי חוק הים וכן את ההגנה על סביבת הים. הדיונים נמשכו עד 1982 בעקבות הצורך להגיע להסכמות ולפשרות בין המדינות השונות, על סוגיהן (איים, מדינות חוף, מדינות ללא גישה לים וכו'). במהלך הדיונים הגיעו להסכמות על כלל הנושאים למעט על נושא תחתית הים באיזורים בינ"ל, אשר נפתרו בשיחות לא רשמיות בין 1990 ל-1994 (UN Convention on the Law of the Sea, 2008). רובה של האמנה הוא קודיפקציה של המשפט המנהגי אך גם האלמנטים שהיו חידושים באמנה זוכים כיום להכרה כמשפט מנהגי. ישראל לא היתה צד לאמנה, אך נוהגת על פי הכללים הקבועים בה (סיבל, דיני הים, 2010, עמ' 471). בנוסף, בארבע אמנות אלה הוגדרו ונתחמו מספר איזורים, אשר על חלקם יפורט בהמשך.

התפתחות המושג "איזור כלכלי בלעדי"

רובי סיבל מגדיר בספרו את האיזור הכלכלי הבלעדי (אכ"ב – Exclusive Economic Zone -EEZ) כ"איזור היכול להשתרע ברצועה של עד 200 מייל מקו הבסיס (ראו הגדרה בסוף הפסקה). הזכות להכריז על אכ"ב מופיעה באמנת 1982 ויש לה מעמד של כלל מנהגי. למדינה שהכריזה על אכ"ב יש זכות בלעדית לנצל את כל אוצרות הטבע בים ובקרקעיתו באכ"ב, לרבות, דייג, נפט, גז טבעי ומינרלים. כמו כן, יש לה זכות בלעדית לנצל זרמים וגלים להפקת אנרגיה. אין המדינה מחוייבת לאפשר לאוניות זרות לדוג באכ"ב. זכויות השיט והטייס של מדינות זרות באכ"ב זהות לזכויות אלו בים הפתוח. מדינות זרות רשאיות גם להניח כבלים וצינורות בקרקעית הים" (סיבל, דיני הים, 2010, עמ' 482-483).


קו הבסיס (baseline) הוא הקו הגיאוגרפי שממנו מתחילים למדוד את הים הטריטוריאלי של המדינה. קו הבסיס הוא עיבוד משפטי של המושג הגיאוגרפי "קו החוף" (coastline), אך אינו זהה לקו החוף (סיבל, דיני הים, 2010, עמ' 472)

מונח האכ"ב נקבע כחלק מעסקאות החבילה של המו"מ והפשרות, בין המדינות, באמנת האו"ם לגבי חוק הים ב-1982. המונח והתפישה התפשטו ואומצו במהרה בכל העולם, והפכו לחלק בלתי נפרד מהחוק המנהגי הבינ"ל.

מונח זה מהווה למעשה את אחד מעמודי התווך של אמנת 1982, ותפישתו היא אחת מהמורכבות ובעלת הפנים הרבות ביותר בכל האמנה.

עד חודש דצמבר 1986, מתוך 145 מדינות חוף לפחות 70 הכריזו רשמית על אכ"ב של 200 מיילים, ועוד 20 מדינות הגדירו איזורי דייג בלעדיים של 200 מיילים.

אחד מהבסיסים האיתנים לקביעת בלעדיות על איזורי ים ניתנה בהצהרת טרומן ב-1945. לאחר הצהרה זו מדינות צ'ילה ופרו הכריזו, ב-1947, על איזורים ימיים של 200 מיילים. בהכרזתה של צ'ילה נאמר כי שליטתה ושלטונה חל על כל האיזוריים התת-ימיים, לא משנה עומקם (The Exclusive Economic Zone: A Historical Perspective, n.d.). מקור המגבלה של 200 מיילים נמצא במפה של הכרזת פנמה מ-1939, בה נקבע איזור נייטרלי מסביב ליבשת אמריקה  בכדי למנוע אספקה למדינות הציר. רוחב האיזור הזה סומן על המפה כ-200 מיילים.

סכסוכים, יישובם ולקונות באכ"ב

המצב במזה"ת אינו שונה ממרבית המקומות האחרים בעולם בהם ישנו תהליך של הגדרת אכ"ב. תהליך קביעת הגבול הימי, בין אם אלו המים הטריטוריאליים ובין אם זה אכ"ב, נעשה בהסכמה בין המדינות הנוגעות בדבר. אם ישנה מחלוקת על קביעת הגבול אז גם צריכה להיות הסכמה לפנייה לערכאה משפטית (סיבל, דיני הים, 2010, עמ' 484). אחת מהשיטות המקובלות הינה השיטה בה קפריסין ומצרים הגיעו להסכמה., עליה אפרט בהמשך.

באמנת האו"ם מ-1982 נכתב כי המדינות רשאיות להחליט על תהליך יישוב המחלוקת כרצונן. כמו כן, האמנה מציעה מנגנון ליישוב סכסוכים, אשר יכנס לפועל לפי יוזמת אחד הצדדים, רק אם המדינות לא הצליחו להגיע להסכמה על ההליך או שהם נכשלו ביישוב הסכסוך.

באמנה ישנם ארבעה מנגנונים אפשריים:

  1. בית הדין הבינ"ל של דיני הים, שהוקם עפ"י האמנה
  2. בית הדין הבינלאומי בהאג
  3. ועדת בוררים המוקמת לפי האמנה
  4. ועדת בוררים מיוחדת שמוקמת לצורכי יישוב סכסוכים בנושאים טכניים של דיני הים

אם אין הסכמה בין המדינות על סוג המנגנון, אז ועדת הבוררים משמשת כברירת המחדל (סיבל, דיני הים, 2010, עמ' 494).

למרות שמרבית המדינות הכריזו על אכ"ב ללא סכסוך וחלקן הגיעו להסכמות ופשרות, עדיין ישנם מספר מקרים שלא הגיעו לפיתרון. מקרה אחד הוא הסכסוך שבין בנגלדש להודו ומיאנמאר. לשתי המדינות יש איזורי חפיפה עם בנגלדש בנושאי הגבול הימי. הודו ומיאנמאר נוקטות בשיטה של קביעת גבול על פי נקודות שוות מרחק, אך בנגלדש מתנגדת בטענה שמבנה החוף שלה יגרום לעיוותים בקביעת הגבול. כיום ישנו בורר עצמאי המנסה לגשר בין הודו לבנגלדש (Datta, 2010).

מקרה נוסף, מעניין ומורכב יותר, ניתן למצוא בים סין הדרומי. בעקבות המבנה הגיאוגרפי של האיזור, כמו במזה"ת, חלקים גדולים משטחי האכ"ב של המדינות השוכנות לחופו חופפים ביניהן, כגון האכ"ב של סין עם וייטנאם והפיליפינים. שתי המדינות האחרונות הכריזו על אכ"ב, וייטנאם בסוף המלחמה ב-1977, והפיליפינים ב-1978. הכרזות אלה גרמו למספר תקריות אלימות עם סין, כאשר רובן היו צבאיות.

רק במאי 1996, סין הכריזה על אכ"ב, אך הכרזה זו לא הביאה לפיתרון הבעיות האזוריות, אלא אף הגבירה את המתח בין המדינות. לאזורי המחלוקת ישנה חשיבות אסטרטגית גבוהה, הן כלכלית והן צבאית (Swanström, 2006).

אחת ההגדרות המורכבות ביותר באמנת האו"ם מ-1983 היא הגדרת האכ"ב שלמרות מורכבותה, האו"ם וחברותיו לא התייחסו למספר תחומים שהיום נהפכו בסיס למתחים וסכסוכים בין מדינות. לקוּנות אלה הן בעיקר בתחום הצבאי, אך גם בתחום מיפוי קרקעית הים. עפ"י האמנה רק באישור המדינה ניתן לערוך ניסויים מדעיים באכ"ב שלה, אך האמנה אינה מתייחסת לתרגילים צבאיים ופעילויות איסוף מודיעין בשטח זה. מדינות כמו ארה"ב רואות פעולות אלה כנובעות מחוק חופש הים והניווט בתוך שטחי אכ"ב. עפ"י סעיף 58 לאמנה למדינות ישנה "רשות לעשות שימושיים בינלאומיים חוקיים בים". כמו כן, עפ"י האמנה למדינות החוף אסור לפגוע בזכותן של המדינות לחופש השיוט והניווט באיזורי האכ"ב שלהן. ישנן מדינות אשר דורשות שתרגילים צבאיים של מדינות אחרות מחוייבים לקבל  את אישורן.

בניסיון להקטין את השטח האפור של האמנה, המכון לחקר מדיניות הים בטוקיו פירסם טקסט בשם "קווים מנחים לשייט וטיסה באיזור כלכלי בלעדי". מסמך זה אינו מחייב משפטית, הוא מספק עקרונות ליצירת הבנות בין מדינות. למשל, בכל הנוגע לתרגילים ותמרונים צבאיים, ישנה המלצה ליידע את המדינה מראש ואף לצרף משקיף מטעמה. כלומר, ניתן לראות שגם מסמך זה אינו דורש את "אישור" המדינה שבשטחה תיערך הפעילות הצבאית (Fang, 2010).

דוגמא נוספת ניתן למצוא בים דרום סין בו המקורות העיקריים לסכסוכים ימיים הם גז ונפט. המאבק בין סין לווייטנאם החל ב-1974 כאשר שתי המדינות רצו לפתח את תעשיית הנפט. בדצמבר 1989 סין פרסמה כי באיזור זה ישנו מאגר של 25 מיליארד מטרים מעוקבים של גז, 105 מיליארד חביות נפט ו-370,000 טון של זרחן. כמות משאבים כזו יכולה לעזור לסין בתהליך הפיכתה למדינה מפותחת (Swanström, 2006), וניתן להבין כי על אוצרות טבע שכאלו לא מוותרים בקלות.

בחזרה למזה"ת בו המצב הפוליטי אמנם שונה בהרבה מאזור ים דרום סין, ובו נמצא לפני מספר שנים מאגר גז טבעי אל מול חופי ישראל, במרחק של כמאה ק"מ מקו החוף. עפ"י הערכות עדכניות במאגר ישנם כ-453 מיליארד מטרים מעוקבים של גז טבעי, ועוד כ-4 מיליארד חביות נפט בהסתברויות שונות (ברקת, 2010).

כמויות כאלה של גז ונפט יכולות לעזור לישראל להיות עצמאית ולשחרר אותה מתלות במדינות אחרות בתחום האנרגיה. לכן, חשיבות הכרזת האכ"ב ע"י ישראל היא גבוהה וחשוב גם כן למנוע מראש ולפתור סכסוכים אפשריים מוקדם ככל שניתן.

התפתחות החקיקה בישראל

בישראל ישנם שלושה חוקים העוסקים באיזוריים הימיים של המדינה וכן בקרקע שמתחת לפני הים:

  1. חוק השטחים התת-ימיים, התשי"ג (1953) – קובע כי "שטח מדינת ישראל יכלול את קרקע הים והתת-קרקע של השטחים התת-ימיים הסמוכים לחופי ישראל, והם מחוצה למים הטריטוריאליים, עד היכן שעומק המים מעליהם מאפשר את ניצול אוצרות הטבע שבשטחים אלה" (חוק השטחים התת-ימיים, תשי"ג 1953, אין תאריך).
  2. חוק מימי החופין, התשי"ז (1956), ותיקונו בשנת 1990 מגדיר מימי חופין כ"כל מקום בדין שנאמר בו, כי חלק מן הים הפתוח שעל חופי המדינה נכלל בתחומיה או חל עליו דין פלוני או סמכות לפי דין פלוני, ותחומו של אותו חלק לא נקבע או שנקבע במרחק שהוא פחות משנים עשר מילים ימיים מנקודת השפל או מנקודה אחרת שבחוף – יהיה תחומו שנים עשר מילים ימיים כאמור" (חוק מימי חופין, תשי"ז- 1956, אין תאריך). התיקון שיתבצע בשנת 1990 נעשה בהתאם לאמנת האו"ם של 1982.
  3. חוק המקרקעין, התשכ"ט (1969) קובע כי "מקרקעין הנמצאים מתחת למימי החופין של ישראל ומקרקעין הנמצאים מתחת למימי האגמים שבישראל הם של המדינה ונמנים על מקרקעי הציבור" (חוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, אין תאריך).

במקביל לחקיקת חוקי הים בישראל ניתן למצוא נקודה מעניינת העוסקת בזכויות השייט בהסכם השלום בין ישראל למצרים משנת 1979. סעיף 5 בהסכם השלום מאפשר לאוניות ומטענים המגיעים לישראל, או לחלופין היוצאים ממנה, להינות מ"זכות מעבר חופשי דרך תעלת סואץ ומבואותיה, דרך מפרץ סואץ והים התיכון, על בסיס אמנת קושטא (נכתבה ונחתמה בין מדינות רבות בקונסטנטינופול, תורכיה. ועוסקת בזכויות וחופש השיט בתעלת סואץ בימי שלום ובימי מלחמה) מ-1888 החלה על כל האומות" (חוזה שלום בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הערבית של מצרים, 1979). כמו כן, גודלם של מפרץ עקבה ומיצרי טיראן (אורכו של מפרץ עקבה הוא כ-100 מיילים ורוחבו נע בין 3 ל-16 מיילים. רוחבם של מיצרי טיראן הוא כ-3 מיילים), והעובדה כי ארבע מדינות חולקות חוף עם מימי המפרץ גרמו לכך שאין מקום הנמצא מחוץ למים הטריטוריאליים של אחת מהמדינות. עד להסכמי השלום עובדה זו גרמה לכך שלישראל לא היה חופש תנועה ושיט במימי המפרץ, מחוץ ל-6 מיילים של המים הטריטוריאליים שלה. לפני הסכם השלום, ישראל טענה כי לכל האוניות המגיעות לנמל אילת ישנן זכויות מעבר בלתי מוגבלות דרך המיצר (ראו הגדרה בסוף הפסקה) והמפרץ. מצרים ומדינות ערב נוספות, מצידן, טענו כי אין קיום לזכות שכזו בגלל שישנו מצב של לחימה בינן לבין ישראל. בשנות ה-50 מצרים ראתה עצמה כמורשית לבצע מעצרים של ספינות, ביצוע חיפושים והחרמות ציוד. ישראל ראתה זאת כמצור ימי לא מורשה, ובעקבות אירועי 1956 הוצב כוח או"ם אשר פיקח על המעבר של ספינות במיצרי טיראן. לאחר נסיגת האו"ם ב-1967, מצרים חזרה למנהגיה הקודמים, עד לחתימת הסכם השלום.  


"מיצר הוא מעבר מים טבעיים המחבר שני חלקי ים. מאחר שמעבר במיצרים חיוני לתעבורה הימית, המשפט הבינלאומי מעניק למעבר במיצר זכות רחבה יותר מאשר זכות המעבר בים טריטוריאלי רגיל" (סיבל, דיני הים, 2010, עמ' 478-479).

מעבר לכך, בשנת 2008 היה ניסיון לבצע הליך חקיקה לחוק השטחים הימיים שמטרתו העיקרית לקבוע את זכויות ישראל מעבר למי החופים שלה, כפי שמאפשר המשפט הבינלאומי. בסופו של דבר הצעה זו נגנזה, ותהליך החקיקה לא הסתיים. ניתן למצוא בהצעת החוק הגדרות לאיזורים ימיים אשר בעבר מדינת ישראל לא עסקה בהן במישרין, כמו: איזור סמוך (Contiguous Zone) (ראו הגדרה בסוף הפסקה), אכ"ב וכן קווי בסיס ישרים.


עפ"י סעיף 4 להצעת החוק איזור סמוך מוגדר כ"רצועת הים הפתוח, לאורך הקו החיצון של מי החופים של ישראל עד למרחק  של 24 מילין מקווי הבסיס, תהא איזור סמוך" (תזכיר חוק – הצעת חוק השטחים הימיים, התשס"ט 2008, אין תאריך). בספרו, רובי סיבל מוסיף וכותב כי "האיזור הסמוך אינו בריבונות מדינת החוף אך מדינת החוף רשאית להפעיל באיזור הסמוך סמכויות הנחוצות לה לצרכי אכיפה של חוקי המכס, פיקוח פיסקאלי, הגירה ובריאות בשטחה או בים הטריטוריאלי שלה" (סיבל, דיני הים, 2010, עמ' 482).

מעניין לראות כי בנוסח הצעת החוק לא כתוב במפורש גודל האכ"ב, ולא מוזכר טווח ה-200 מיילים, אלא רק כתוב "כמשמעו במשפט הבינלאומי". בסעיף 7 להצעת החוק ישנה הכרזה רשמית על אכ"ב כ"רצועת הים הפתוח לאורך הקו החיצון של מי החופים של ישראל, עד לתחום השטח הימי אשר נמצא בתחומה של מדינה אחרת, ואשר ישראל מכירה בסמכותה של אותה מדינה, תהא איזור כלכלי בלעדי של ישראל" (תזכיר חוק – הצעת חוק השטחים הימיים, התשס"ט 2008, אין תאריך).

מצב ההגדרה במזרח התיכון כיום

מזרח אגן הים התיכון הוא איזור מיוחד, הן גיאוגרפית והן פוליטית. מבחינה גיאוגרפית ישנן שבע מדינות אשר חולקות גבול וחוף עם הים (מצריים, ישראל, לבנון, סוריה, תורכיה, קפריסין ויוון).

אם נבחן את המרחקים בין חופי המדינות השונות, נוכל להבין טוב יותר את הבעייתיות:

בין חופי המדינות השונות, נוכל להבין טוב יותר את הבעייתיות:

  • המרחק בין חופי תורכיה למצריים הוא כ-318 מייל
  • המרחק בין חופי תורכיה לקפריסין הוא כ-44 מייל
  • המרחק בין חופי סוריה לקפריסין הוא כ-65 מייל
  • המרחק בין חופי ישראל לקפריסין הוא כ-142 מייל
גבולות המים הכלכליים של ישראל עם המדינות השכנות (מפה נלקחה מהכתבה של עמוס הראל שפורסמה ב"הארץ" ב-14/6/2019)

מהמרחקים עולה כי לאף אחת מהמדינות באגן המזרחי של הים התיכון לא יכול להיות אכ"ב של 200 מיילים שהם בלעדיים לה.

בפברואר 2003 מצרים וקפריסין חתמו על מסמך הבנות לגבי האכ"ב וחלוקתו ביניהן. החלוקה הוגדרה בהסכם כ"קו הביניים כאוסף הנקודות שוות-המרחק מהנקודות הקרובות ביותר מקווי הבסיס של שתי המדינות" (Skordas, 2007). למעשה, הן שתי המדינות הראשונות במזה"ת שהכריזו על אכ"ב והגיעו להסכמה ביניהן.

הסכם דומה נחתם בין קפריסין לבין לבנון בינואר 2007.

בפברואר 2007 לבנון יצאה במכרז לאיתור שדות נפט וגז טבעי בשטחי האכ"ב שלה. בשלב זה תורכיה החלה להביע את התנגדותה לתהליך ולהגדרת האכ"ב של קפריסין בטענות שונות, ביניהן הצורך בהגנה על הסביבה הימית בשביל התיירות, זכויות הדיג ההיסטוריות שלה ולבסוף הטענה כי תושבי דרום קפריסין, המזוהים עם השלטון היווני, אינם מייצגים ומשכך אינם יכולים לקבוע ולחתום הסכמים בשם כל האי (Öztürk & Başeren, 2008). לא נמצא כל אזכור לכך שתורכיה וקפריסין הגיעו להסכמות או פשרות בנושא.

נשיאי סוריה ולבנון החליטו ביוני 2010 על התחלת התהליך של סימון הגבול הימי ביניהן, לפני קביעת הגבולות היבשתיים שלהן.

לאחר שישראל הודיעה על מציאת שדה הגז ליוויתן, מול חופיה, מנהיג הפרלמנט הלבנוני, נביה ברי, יצא בהתקפה המאשימה את ישראל בגניבה מלבנון, בטענה כי שדה הגז נמשך לתוך שטחיה הימיים של לבנון. במקביל, יצא ברי בהתקפה על ראש ממשלת לבנון, סעד אל-חרירי, כי הוא מעכב את תהליך החקיקה לניהול משאבי הטבע של לבנון (Varulkar, 2010). מצב זה מייצג את המאבקים הפנימיים שישנם בתוך לבנון ובעיקר בין תומכי החיזבאללה לבין ממשלת חרירי.

גבולות המים הכלכליים של לבנון ואיזור המחלוקת עם ישראל (מפה נלקחה מהכתבה של עמוס הראל שפורסמה ב"הארץ" ב-14/6/2019)

מדיניות ישראל

ביולי 2011 ממשלת ישראל העבירה החלטת ממשלה בו הכריזה על אכ"ב (ממשלת ישראל, 2011).

בראיון שנערך עם בכיר במשרד המשפטים עולה כי תהליך החקיקה של "חוק השטחים הימיים" החל בשנת 2004, ביוזמת משרד החוץ. תהליך חקיקה הינו תהליך ארוך ומורכב ביותר, ובמקרה זה מערב כמעט את כל משרדי הממשלה. מאחר ולא הייתה דחיפות לסיים את התהליך, הוא נגנז לכשלוש שנים. בשנת 2008 הוגש תזכיר חוק השטחים הימיים בניסיון לחדש את העיסוק בנושא ולסיים את תהליך החקיקה. יש לציין כי חידוש החקיקה לא נבע מגילוי מאגרי הגז, אלא מיוזמה פנימית של משרד המשפטים. משיחה עם גורם במשרד החוץ עולה כי אחת מהסיבות להתחלת תהליך החקיקה הוא שחוקי מדינת ישראל העוסקים בים הם ארכאיים ויש לחדשם/להתאימם. רובי סיבל מוסיף כי לדעתו הטריגר לתחילת תהליך החקיקה והכרזת אכ"ב היה הכרזתן של המדינות השכנות על אכ"ב בשנים האחרונות.

מעניין לראות כי בתזכיר החוק שונתה הדרך בה יחושבו האיזור הסמוך וכן האכ"ב. בעוד ש"בחוק הפרשנות" המים הטריטוריאליים מחושבים מנקודת השפל של החוף, ומשם גם נגזרים האיזורים הסמוכים והכלכלי בלעדי, בתזכיר החוק משנת 2008, ישנו מעבר לשימוש בקווי בסיס ישרים (ראו הגדרה בסוף הפסקה). שינוי זה מאפשר לישראל להצהיר על שטחים גדולים יותר, יחסית, ממה שהתאפשר לה עפ"י חוק הפרשנות. שינוי זה אושר ע"י משרד החוץ לאחר בדיקתו את הנושא.


"כאשר החוף מפורץ במפרצים הבולטים עמוק לתוך היבשה, ניתן לסמן קו בסיס ישר המתעלם מהמפרצים" (סיבל, דיני הים, 2010, עמ' 472).

מבחינת יישוב סכסוכים ישנן טענות מלבנון, שהתפרסמו בתקשורת, על כך שישראל "גונבת" גז ממנה ושהמאגרים נמצאים בשטחי המים שלה (עיתון לבנוני מאשים: "ישראל גונבת גז טבעי מלבנון", 2010). לאחר בדיקה שנערכה ע"י משרדי המשפטים והחוץ נמצא כי אין ממש בטענות לבנון.

בעיה אחרת שיכולה לעלות היא היקף וגודל המאגר, אשר יכול להיות שהוא ממשיך לתוך האכ"ב של לבנון (שלא הוכרז עדיין). במקרה כזה ישנן שתי אפשרויות- הראשונה שלבנון תתחיל לשאוב ולהפיק גז בצד שלה ככל יכולתה במקביל לישראל. השנייה היא לפנות להליכי בוררות בינלאומיים. מכיוון שלישראל ולבנון אין יחסים דיפלומטיים הסיכוי לבוררות הוא נמוך מאד. חשוב לציין כי אמנת האו"ם מ-1982 אינה עוסקת במצב שכזה ואינה נותנת כלים ע"מ לטפל או לפתור מצבים שכאלה (סיבל, האיזור הכלכלי הבלעדי של ישראל, 2010).

הליך הפשרה היחיד שישראל יכולה לנהל הוא מול קפריסין, אשר הגיעה כאמור בשנת 2003 להסכם חלוקה עם מצרים וב-2007 עם לבנון, תהליך שהיה מבוסס על נקודות שוות-מרחק (equidistance points). עיקרון זה מתבסס על חישובי נקודות שוות מרחק מחופי שתי המדינות, ויצירת קו אמצע (midline) אשר יהווה את קו ההפדרה בין האכ"בים.

בתזכיר חוק השטחים הימיים מצויין כי חלק מהסיבות לצורך בהכרזה הוא ששכנותינו, מצרים וקפריסין, "קבעו את האיזורים הכלכליים הבלעדיים שלהן וכבר חלקו ביניהן איזורים אשר עשויים להשתייך לישראל". עיקרון יישוב הסכסוכים בו ישראל בחרה הוא עיקרון נקודות שוות-המרחק. במקביל לדיוני החקיקה התבצעו שיחות עם קפריסין בהן הגיעו להבנות ולחלוקה של האכ"ב ע"ב עיקרון זה.

מדינת ישראל אינה צד לאמנת האו"ם של 1982, ולכן עפ"י המשפט הבינלאומי "אמנה מחייבת רק את אותן המדינות שהן צדדים לה". אך אם מדינות שהן לא צד להסכם, לאורך זמן, יתנהגו בהתאם להוראות אמנה כלשהי, הוראות האמנה יהפכו למנהג, אשר יחייב את המדינה (אפרת-סמילג, 2010, עמ' 57-58). למרות האמור לעיל אמנה זו נתפסת כמנהגית ולכן מחייבת את כלל המדינות, כולל את ישראל. לעומת זאת, מנגנוני יישוב הסכסוכים באמנה תקפים וחלים רק על המדינות החתומות על האמנה (סיבל, האיזור הכלכלי הבלעדי של ישראל, 2010). לכן, לגבי סכסוכים אפשריים אחרים, כמו זה עם לבנון, מדינת ישראל איננה מתכוונת להשתמש במנגנוני יישוב הסכסוכים המוצעים באמנת האו"ם של 1982. כאמור, ישראל אינה צד לאמנה, אך משתמשת באמנה זו לצרכיה ועפ"י נוחותה.

נושא נוסף שמדינת ישראל צריכה להתמודד איתו הוא רצועת עזה, וקביעת האכ"ב מול רצועת חוף זו. ישראל רוצה ורואה עצמה כזכאית לנצל את משאבי הטבע שמול חופי עזה. בשיחה עם פרופ' סיבל עולה כי עפ"י תקנות האג למדינה כובשת ישנה הזכות לנצל ולכרות את משאבי הטבע של האיזור הכבוש (סעיף זה איפשר לישראל לכרות משאבים מחצי האי סיני כשהוא היה תחת שליטתה). עד לפני כ-14 שנים ישראל היתה יכולה להשתמש בטענה זו, אך כיום לאחר שהיא נסגה מהרצועה מתעוררת בעייה משפטית. לבעייה זו ישנם שני צדדים, כאשר הראשון הוא שישראל כבר לא מוגדרת כובש, אך מצד שני עזה איננה ישות מדינית מוכרת, וככזאת אינה שותפה לאמנות האו"ם, וישנה השאלה האם היא בכלל זכאית לאכ"ב?

תהליך החקיקה בשנת 2008 מעולם לא הסתיים בגלל שלטענת הבכיר במשרד המשפטים "אחד ממשרדי הממשלה חשב שזה יטיל עליו נטל כבד מידי, ולכן תהליך החקיקה עוכב".

בתקופה האחרונה חודש תהליך החקיקה של חוק השטחים הימיים במעורבותם של משרדי ממשלה רבים, אך בהובלתם של משרדי המשפטים והחוץ. התהליך הנוכחי הוגדר כדיסקרטי ורגיש מאוד ולכן לא ניתן היה להשיג פרט כלשהו לגבי מהלכו ותוכנו. סיבל טוען כי לדעתו אחד הטריגרים לחידוש תהליך החקיקה הוא התגליות החדשות, אשר יוצרות לחץ ציבורי וכלכלי  הדורש מענה דחוף.

במידה ותהליך החקיקה אכן יסתיים, מדינת ישראל תכריז על אכ"ב באופן רשמי ותגיש את המסמכים הנדרשים למועצת האו"ם, כפי שנכתב באמנת האו"ם מ-1982.

חשוב לציין כי למרות ההצהרה, לכשתהיה, מדינת ישראל פועלת כבר שנים רבות תחת ההנחה כי המים שבשליטתה נמשכים מעבר למים הטריטוריאליים, וזאת על סמך חוק השטחים התת-ימיים, התשי"ג (1953). וכן, אותו גורם ממשרד החוץ טוען כי ישראל פועלת עפ"י החוק הבינלאומי המגדיר כי המדף היבשתי של מדינה ניתן לניצול ושימוש. שדות הגז שנמצאו לאחרונה שוכנים על גבי המדף היבשתי של מדינת ישראל, ולכן היא זכאית לנצלם לצרכיה.

ניתן לראות כי מדובר בנושא משפטי בעל מטען פוליטי-מדיני כבד ומשמעותי. בלבנון, הדבר גורם גם לסכסוך פנים-מדינתי וגם לסכסוך עם ישראל. מצידה של מצרים נשמעים "רעשים" לכיוונה של ישראל לגבי האכ"ב.

לסיכום, ניתן לראות כי לישראל אין מדיניות או עמדה ברורה בנושא, היא נראית כנגררת לתהליך החקיקה בעקבות אילוצים כלכליים ואיזוריים. בשורה התחתונה מדינת ישראל מגיבה, באיחור, ולא יוזמת.

מקורות

(1977). ב- C' R' Boxer, The Dutch Seaborne Empire, 1600-1800 (עמ' 90). Penguin.

(2004). ב- P' Le Couter, & J' Burreson, Napoleon's Buttons – 17 Molecules That Changed History (עמ' 19-35). New York: Tarcher/Penguin.

Constantinople Convention. (29 October 1888). אוחזר ב- 6 September 2010, מתוך Suez Canal Authority: http://www.suezcanal.gov.eg/sc.aspx?show=37

Consulate of the Sea. (2010). אוחזר ב- 2 September 2010, מתוך Wikipedia: http://en.wikipedia.org/wiki/Consulate_of_the_Sea

Datta, S'. (19 February 2010). Navigating Through Troubled Waters: Bangladesh's Experience with India and Myanmar. אוחזר ב- 6 September 2010, מתוך Institute for Defence Studies & Analyses: http://www.idsa.in/event/IndiaBangladeshandMyanmarThescrambleintheBayofBengal_sdatta

Donahue, K' A'. (2009). The Law of the Sea 1900 to World War II: A Human Ecological Approach. Paper presented at the annual meeting of the The Law and Society Association.

ElBaradei, M'. (1982). The Egyptian-Israeli Peace Treaty and Access to the Gulf of Aqaba: a New Legal Regime. American Journal of International Law, 76.

Fang, Y'. (21 May 2010). EEZ regime in the East Asian waters: Military and intelligence-gathering activities, Marine Scientific Research (MSR) and hydrographic surveys in an EEZ. אוחזר ב- 10 September 2010, מתוך S. Rajaratnam School of International Studies (RSIS): http://www.rsis.edu.sg/publications/WorkingPapers/WP198.pdf

Fourteen Points. (2010). אוחזר ב- 4 Septemebr 2010, מתוך Encyclopedia Britannica Online: http://www.britannica.com/EBchecked/topic/215178/Fourteen-Points

Hugo Grotius. (2010). אוחזר ב- 4 Septmeber 2010, מתוך Encyclopedia Britannica Online: http://www.britannica.com/EBchecked/topic/246809/Hugo-Grotius

Landlocked Countries. (2010). אוחזר ב- 2 September 2010, מתוך Wikipedia: http://en.wikipedia.org/wiki/Landlocked_country

Manley, D'. (2004). Theres Something Wrong With Our Bloody Fish Today. אוחזר ב- 4 September 2010, מתוך The Naval Wargames Society: http://www.navalwargamessociety.org/scenarios/Cod_War.pdf

Maritime Law. (2010). אוחזר ב- 2 September 2010, מתוך Encyclopedia Britannica Online: http://www.britannica.com/EBchecked/topic/365510/maritime-law

Nordquist, M' H', Rosenne, S', & Nandan, S' N'. (2002). United Nations Convention on the Law of the Sea, 1982: a Commentary. The Hague: Kluwer Law International.

Öztürk, B', & Başeren, S' H'. (2008). The exclusive economic zone debates in the Eastern Mediterranean Sea and fisheries. Journal of the Black Sea/Mediterranean Environment, 14, 77-83.

Skordas, A'. (29 March 2007). Oil Exploitation in the Eastern Mediterranean: Cyprus, Turkey and International Law . אוחזר ב- 6 September 2010, מתוך Woodrow Wilson International Center for Scholars: http://www.wilsoncenter.org/index.cfm?fuseaction=events.event_summary&event_id=225758

Swanström, N'. (20 April 2006). Conflict Management and Negotiations in the South China Sea: The ASEAN Way? . אוחזר ב- 10 September 2010, מתוך The South China Sea Virtual Library: http://www.southchinasea.org/docs/Swanstrom.pdf

The Exclusive Economic Zone: A Historical Perspective. (אין תאריך). אוחזר ב- 5 September 2010, מתוך FAO – Corporate Document Repository: http://www.fao.org/docrep/s5280T/s5280t0p.htm

UN Convention on the Law of the Sea. (2008). אוחזר ב- 4 September 2010, מתוך UN – Audiovisual Library of International Law: http://untreaty.un.org/cod/avl/ha/uncls/uncls.html

United Nations Convention on the Law of the Sea – Historical Background. (אין תאריך). אוחזר ב- 4 September 2010, מתוך Wikipedia: http://en.wikipedia.org/wiki/United_Nations_Convention_on_the_Law_of_the_Sea#Historical_background

Varulkar, H'. (12 July 2010). Internal Conflict in Lebanon Over Control of Oil and Gas Resources. אוחזר ב- 6 September 2010, מתוך MEMRI – The Middle East Media Research Institute: http://www.memri.org/report/en/0/0/0/0/0/0/4441.htm

Woolley, J' T', & Peters, G'. (אין תאריך). Harry S. Truman: Proclamation 2667 – Policy of the United States With Respect to the Natural Resources of the Subsoil and Sea Bed of the Continental Shelf. אוחזר ב- 4 September 2010, מתוך The Amerian Presidency Project: http://www.presidency.ucsb.edu/ws/index.php?pid=12332

אפרת-סמילג, א'. (2010). דיני אמנות. ב- ר' סיבל, דיני הים. ירושלים: נבו הוצאה לאור.

ברקת, ע'. (29 אוגוסט 2010). סיכוי למצוא מאגר נפט בהיקף של 4.2 מיליארד חביות ב"לוויתן". אוחזר ב- 10 ספטמבר 2010, מתוך גלובס: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000584690

חוזה שלום בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הערבית של מצרים. (1979). אוחזר ב- 6 ספטמבר 2010, מתוך כנסת ישראל: http://www.knesset.gov.il/process/docs/egypt.htm

חוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969. (אין תאריך). אוחזר ב- 6 ספטמבר 2010, מתוך כנסת ישראל: http://www.knesset.gov.il/review/data/heb/law/kns6_land.pdf

חוק השטחים התת-ימיים, תשי"ג 1953. (אין תאריך). אוחזר ב- 6 ספטמבר 2010, מתוך סנונית – מאגר חוקים סביבתיים בישראל: http://www.snunit.k12.il/www_teva/law/israel/z10.html

חוק מימי חופין, תשי"ז- 1956. (אין תאריך). אוחזר ב- 6 ספטמבר 2010, מתוך תקדין לייט: http://www.takdin.co.il/searchg/%D7%97%D7%95%D7%A7%20%D7%9E%D7%99%D7%9E%D7%99%20%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9F,%20%D7%AA%D7%A9%D7%99%D7%96-%201956%20%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9F%20%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%9F%2014290_hd_0L34oE5nKKrbQC30oBbLGH2veT6ri.h

ממשלת ישראל. (10 יולי 2011). קביעת קו התיחום הימי הצפוני של מימי החופין והאזור הכלכלי הבלעדי של מדינת ישראל בים התיכון . אוחזר מתוך החלטות ממשלה: http://www.pmo.gov.il/Secretary/GovDecisions/2011/Pages/des3452.aspx

סיבל, ר'. (2010). דיני הים. ב- ר' סיבל, משפט בינלאומי (עמ' 471-498). ירושלים: נבו הוצאה לאור.

סיבל, ר'. (20 ספטמבר 2010). האיזור הכלכלי הבלעדי של ישראל. (ת' סיימון, מראיין)

עיתון לבנוני מאשים: "ישראל גונבת גז טבעי מלבנון". (8 יוני 2010). אוחזר ב- 14 ספטמבר 2010, מתוך חדשות ערוץ 2: http://www.mako.co.il/news-money/economy/Article-2c675c171281921004.htm

רוזן, פ' ש'. (תשל"ה). משפט הים בתלמוד. דיני ישראל ו', 177.

שש, מ'. (1991). ב- המערכה על הימים – תולדות העוצמה הימית (עמ' 11-12). תל אביב: משרד הביטחון.

תזכיר חוק – הצעת חוק השטחים הימיים, התשס"ט 2008. (אין תאריך). אוחזר ב- 6 ספטמבר 2010, מתוך הלכות: http://www.halachot.co.il/dwlfls/תזכיר%20חוק%20השטחים%20הימיים%20התשסט-2008.pdf


קטגוריות: כללי

השאר תגובה

דף הפייסבוק של אתר אסונות   ספריית החירום הלאומית   ערוץ המסמכים של אתר אסונות